לכל מכסה יש

בראשית היה הסיר.

והסיר נוצר בהתאמה אישית ועמד לבדו על מדף בחנות, 

אף אחד לא ניגש אליו.

יום ועוד יום.

חודש ועוד חודש.

שנה וקצת יותר.

יום אחד נעצרו שני זרים מול הסיר.

זה אומר ״שלי הוא״, זאת אומרת ,״וואלה יופי״.

זה אומר, ״אני ראיתי אותו קודם״, זאת אומרת, ״לך חפש״.

אף אחד מאיתנו לא יוותר. 

לא הזרה ולא אני.

טוב לא ייצא מזה. 

״לך לקראתה״, לחש לי פתאום הסיר, ״יש פה מצב למשהו״

״עם זאתי ????״, לחשתי לו בחזרה, ״היא מחופפת לגמרי. עוד רגע היא מתנפלת עליי״.

״עזוב אותך. זו סתם הצגה״, הרגיע הסיר, ״מבפנים היא נשמה״.

״בטוח ?״

״בטוח. סמוך עליי אחי. יש לי עין לדברים האלו״

החזרתי את תשומת הלב לזרה שמולי. 

היא עמדה שם. 

מודדת אותי. 

מחשבת להיכן כדאי לשלוח את המכה הראשונה. 

לא מודעת למזימה של הסיר.

אולי טוב כן ייצא מזה.

״אני מסכים לוותר על הסיר בתנאי אחד״, אמרתי לה. 

״דבר״, היא ענתה בחשדנות.

״תני לי להכין לך בתוכו ארוחת ערב״, 

הזרה היססה ושוב מדדה אותי.

אחרת הפעם.  

הסיר ואני עצרנו את הנשימה.

״עשינו עסק״, החליטה הזרה.

וכך היה.

שני זרים אכלו יחד ארוחה.

ועוד אחת.

נבנתה מערכת יחסים.

ערב ועוד ערב.

חודש ועוד חודש.

שנה וקצת יותר.

שני זרים הפכו לזוג.

היינו מדברים המון. הפחות זרה ואני. 

על אוכל. על אהבה. על החיים.

היה לה צחוק של פעם בחיים, לפחות זרה. ומבפנים היא באמת הייתה רכה וחמימה. בדיוק כמו שהסיר אמר. ועם כל הטוב שהיא הביאה איתה לחיים שלי, הייתה לה תכונה אחת בולטת מעל לכל השאר.

הפחות זרה לא הייתה סוגרת דלתות של ארונות. 

לא היה הסבר לתופעה הזו. היא לא עשתה את זה בכוונה או משהו כזה.

זה פשוט היה חלק ממנה. היכולת לא לשים לב.

מוציאה שמלה בחדר השינה. דלת פתוחה. 

מוציאה מגבת באמבטיה. דלת פתוחה.

מוציאה שפן קטן מהכובע. דלת פתוחה. הצטנן המסכן וקיבל.

נזלת.

כמה שזה היה מכעיס אותי.

הייתי מסתובב בבית, סוגר דלתות על ימין ועל שמאל ומקלל אותה בשקט. 

ברגעים האלו היחיד שהיה יודע להרגיע אותי היה הסיר.

״תנשום״, הוא היה אומר לי, ״תלמד לקבל. את הטוב ואת הפחות טוב״

אז נשמתי.

ולמדתי לקבל.

את הטוב ואת הפחות.

היינו מדברים המון. הסיר ואני. 

על אוכל. על אהבה. על החיים.

בכל פעם שהכבר לא זרה ואני היינו רבים הוא היה שם לפשר. כשהכבר לא זרה הייתה כועסת עליי מסיבה לא ברורה, הוא היה לוחש לי מהן המילים הנכונות שהיא רוצה לשמוע.

מילה ועוד מילה. 

מחבר אותן למשפטים שהיו ממיסים את הכעס של הזרה.

״איך זה שאתה יודע כל כך הרבה ?״, שאלתי אותו באחת השיחות שלנו.

״אני סיני״, הסביר הסיר.

ערב אחד ניסיתי מתכון חדש שהזרה למדה מתכנית בישול בטלוויזיה ושרפתי את הסיר.

שריפה יסודית.

שכבה עבה של אפר נדבקה לתחתית שלו.

כלום לא עזר להסיר אותה.

שבועות עברו. 

תקופה.

מה לא ניסינו.

חומץ, מלח גס, סודה לשתייה, פסיכולוג לייעוץ זוגי.

כלום. האפר לא זז.

אחרי השריפה לא שמעתי את הסיר מדבר שוב.

שקט הסתובב בבית.

ארונות נשארו פתוחים. 

מילים מרגיעות לא נאמרו בתזמון נכון.

כעס נשאר קפוא בגושי קרחונים גדולים בבית.

שתיקות מרחפות על פני תהום.

זוג הופך לשני זרים.

ערב ועוד ערב.

חודש ועוד חודש.

תקופה.

ובוקר אחד הזרה עזבה.

לקחה את הדברים שלה.

והסיר השרוף נשאר מונח על השיש במטבח. 

שותק.